לרובנו זה קורה. קיבלנו תפריט, קיבלנו הנחיות, ברור לנו לגמרי מה אנחנו אמורים לאכול במהלך היום, ועדיין, מגיעים הרגעים האלה שאיכשהו נכנס לנו לפה משהו שבכלל לא היה בתכנון.
אצל חלקנו זה אולי יסתכם בעוגייה קטנה, ואז זה באמת שולי, אבל לחלקנו יכולות להיות נפילות שמסתכמות במאות קלוריות, שפוגעות משמעותית בהצלחת התהליך.. אז מאיפה כל זה מתחיל?
כולנו חושבים על אוכל המון פעמים במהלך היום. כמה המון? מחקרים מראים שאנו עסוקים ב כ-250 בחירות בענייני אוכל במהלך היום בממוצע. אנחנו עסוקים במה לאכול? מתי לאכול? מה להכין? וכו'
לאוכל יש אצלנו תפקידים רבים. מעבר להזנה הבסיסית ולצורך ההישרדותי האוכל גורם לנו לנחמה, הנאה, תעסוקה, רוגע, מוצא לתסכולים, עניין, בילוי, שייכות חברתית, ביטוי רגשי, חינוכי, תרבותי, דתי, ועוד. לאוכל יש משמעויות רבות בחיינו.
כל שכך, אנו חיים בעידן בו אנו מקבלים מסרים סותרים. מצד אחד אנו חיים בעידן בו ישנו מודל יופי רזה (בניגוד לתקופות עברו בו השמנה היתה סימן לבריאות ולעושר). כיום אנו "מחונכים" בעיקר ע"י המדיה לשאוף לרזון ולגוף דקיק, אפילו ברמה בלתי אפשרית. ומנגד, יש את תרבות האירוח והשפע. אנחנו עם שנוטה לארח, נוטה להגיש מנות גדולות, נוטה לפנק באוכל. בכל תוכנית בוקר ישנה פינת אירוח בנושא אוכל, ובכל ערב יש לפחות תוכנית אחת על המסך שעוסקת באוכל ובבישולים. השילוב הזה יוצר לנו דילמה ועיסוק כפול ומנוגד.
אכילה רגשית מוגדרת כאכילה שהיא לא מתוך הצורך הפיסי של "אני רעבה אז אני צריכה לאכול", אלא מתוך הרגש. כלומר ש"בא לי". עכשיו, אם סיימתי לאכול ובא לי משהו קטן מתוק- זה בסדר. זו אכילה רגשית מזערית. אבל לחלקנו יש בולמוסים שנובעים מאכילה רגשית, ששם הנזק הוא רב.
כאשר קורה בחיינו אירוע, אנחנו מגיבים אליו אינסטנקטיבית. תוך שניה אני יכולה להרגיש חשש, פחד, שמחה, קנאה, העלבות וכו' לפעמים במיידית זה מלווה בתחושה פיסית כמו דופק מהיר, הזעה, כיווץ כזה בבטן.
הרגשות והתחושות האלה קורות ברגע, ואין לנו שליטה עליהן. מה שכן יש לנו שליטה עליו, זה מה נעשה רגע אחרי, ואיך אני אגיב לרגש הראשוני הזה שצץ.
לדוגמא: אם עכשיו אמא שלי אמרה לי משהו ונפגעתי ממנה. הרגש הראשני שלי הוא שנעלבתי. אם אני אתן לעצמי את הרשות להרגיש פגועה, התחושה הזו תחלוף לה כמו גל.
אבל אם אני בראש שלי אתווכח לגבי הרגש הזה, לא ירשה לעצמי להרגיש אותו, אולי מתוך מקום של אגו של "אני לא אתן לה לפגוע בי" "איך היא העזה לדבר אלי ככה" "היא אמורה להודות לי, ובמקום זה היא מתנהגת ככה", ואז במקום לתת לעצמי להרגיש אני מלהיטה את הכעס בראשי.
אנשים לפעמים מפחדים להרגיש כדי "לא ליפול לדיכאון", אבל הכאב הוא כמו גל והוא עובר כשניתן לו מקום וכשנרגיש אותו. במקום זה, כשאני נמנעת מהרגש אני רק מגדילה אותו.
כשרע לי, ויש בתוכי כעס, לא טוב לי, ואני מחפשת שביל בריחה. לחלקנו הבריחה היא ספורט, לחלק זה לבשל, לנקות את הבית, לצאת לקניות או.. לאכול!! אז מתרחשת האכילה הכפייתית בה בעצם אני מנסה ע"י האוכל למלא את אותו בור שנפער לי בבטן. אני מנסה לאלחש את אותו כאב ואת אותו תסכול ע"י אכילה. אחת הטעויות של הרבה הורים זה שמגיל אפס יוצרים לנו את הקשר הלא מודע בין אוכל לתחושה טובה ונחמה. מחנכים אותנו שאם נסיים את הכל מהצלחת נקבל פרס. אם הייתי ילדה טובה בבית הספר אקבל ממתק. אם היה לי יום קשה אני מקבלת נשנוש פינוק.
התפיסות האלה, כשאנחנו גדלים, הן שגורמות לכך שבעת מצוקה רגשית אנחנו אח"כ פונים ישר לאוכל. במיידית, בלי לחשוב על זה. אין שם בחירה מודעת.
מעגל הקסמים לרוב פועל ככה: אני לא אוהבת את הגוף שלי -> מתחילה דיאטה (שזה אוסף של הגבלות ואיסורים) -> אני חושבת בדיוק על מה שאסור לי -> בסוף אני אוכלת בדיוק את הדברים האסורים הללו -> מרגישה אשמה -> אכילה רגשית -> השמנה. וכך המעגל חוזר חלילה ומצבי רק מחמיר.
אז מה עושים?
1. מבחינים בין רעב פיסי לרעב רגשי. תינוק בין יומו אוכל רק כשהוא רעב. שכחנו את זה..
2. כשרעבים אוכלים, וכשלא רעבים מפסיקים לאכול. (כן.. גם אם נשאר בצלחת עוד !!)
איך תדעו אם זה רעב פיסי או רגשי? רעב פיסי הוא רעב שבא מהבטן ואז הוא מורגש בראש.
רעב רגשי מופיע בבת אחת בתור "בא לי" , והוא מכוון למזון ספציפי, לרוב למתוקים. רעב רגשי מלווה לעיתים בתחושת ריקנות, הוא מוביל לחריגה בכמויות, ומביא לשיח עם עצמנו ולאשמה..
3. לתת לעצמנו רשות לאכול. לא לפחד מהאוכל ולא לתת לו חשיבות יתר. הפרדוקס הוא שברגע שאנחנו מכריזים על אוכל מסויים כ"אסור" אנו יוצרים כמיהה מוגברת אליו. זה כמו להגיד לילד קטן לא לגעת במשהו. הוא דווקא כל היום יחשוב על זה וינסה לגעת באותו החפץ. עם האיסורים האלה אנחנו יוצרים לעצמנו התלהבות מרגשת ומיותרת "אני אוכל רק היום וממחר דיאטה".
4. לתת לעצמנו רשות להרגיש. להבין מה באמת אני מרגישה באותו הרגע של האכילה. אם אני אוכלת מתוך הכאב שלי, מתוך אותו בור שיש לי בבטן. עדיף שאעצור כמה שניות, אתן לעצמי להרגיש, אמצא עם מי לדבר על הרגש הזה וככה לתת לו מוצא לעבור.
5. לפני כל אכילה לעצור רגע, להקשיב לגוף, ולהבחין אם אני באמת רעבה עכשיו פיסית או שזו אכילה רגשית.
הבחנה ומודעות הם המקור לפתרון הבעיה.
המאמר נכתב בהשראת ומתוך תכניה של הקואוצ'רית חן אטלס. חן אטלס הינה אחת המדריכות בקבוצת התמיכה שלנו. פרטים והרשמה בלינק rebrand.ly/kvutsa
כל הזכויות שמורות לצוות "לאכול בבלאנס". חל איסור מוחלט להעתיק חומר זה ללא אישור בכתב.
ייעוץ זה אינו מחליף ייעוץ תזונתי ו/או פסיכולוגי ויש לראות בו כהמלצה בלבד.
